ולווט ואני כבר לא?
הרומן הווירטואלי בין ולווט אנדרגראונד לביני התחיל כשהייתי אחד הראשונים, אם לא הראשון, לדווח על הבלוג שלה בפוסט מחמיא:
סכין של קטיפה
Velvet underground היא ישראבלוגרית חדשה שנושכת את העיתונות העברית, בה היא גם עובדת. מי נגד מי של האינטרנט, הטלוויזיה והפרינט, כולל מידע פנימי וניתוחים שבדרך כלל לא רואים במדורי תקשורת (מקסימום בטוקבקים) — יתרונה של ההשתנה האנונימית מתוך האוהל פנימה.וכל זה, אם לא ברור, היה מחמאה. רוצו לקרוא.
אלו שלא חשדו שאני ולווט (נדמה לי שמדי פעם נהגתי לענות במסתוריות: “אם אני אענה על השאלה הזאת, זה יהרוס את כל הכיף”) תהו מה פשר החיבה שלה אלי, ואני לא ידעתי להגיד (וגם לא ידעתי מי עומד מאחוריה עד שחשפה את עצמה; מעולם לא דיברתי עם דבורית שרגל לפני כן, ככל הזכור לי).
נפגשנו יום אחד בריל-לייף בהקרנת עיתונאים של איזה סרט. היא ישבה מלא שורות מאחוריי, סימסה לי שלום, אבל בסיומו נעלמה. הפגישה הממשית הראשונה שלנו התרחשה בינואר, כשבאתי למשרדי תפוז אנשים ככתב כלכליסט לשיחת רקע/ראיון איתה, כעורכת האתר. בסוף השיחה, שרגל הסכימה בחוסר חשק להצטלם איתי.
שלושה חודשים מאוחר יותר גייסתי את שרגל, יחד עם אילנה תמיר, מנהלת ישראבלוג, וחנית כהן (“אח”י דקר”), אחת ממייסדות בלוגלי, לצילום משותף.
הקונספט המקורי היה מדור צילומים מבויימים (כלומר, לא snapshots) של אנשים שעלו לכותרות בתחום האינטרנט. בתחילה דובר על פרשת ייגר מאיסטר והמיני-ויכוח שניצת בין שרגל לתמיר, כשתמיר כתבה פוסט ביקורתי על הטיפול של שרגל ותפוז בפרשה, ממנו הסתייגה אחר כך. רצינו לצלם אותן במדי כדורגל בצבעי הקבוצות שלהן (תמיר בירוק נענע, שרגל בכתום תפוז), ברפרנס לכך ש”עומדים בשער” היה בלוג ספורט. אחר כך עברנו לאיגרוף – תמיר ושרגל זו מול זו עם כפפות אגרוף. הן לא התלהבו מהרעיון, וגם מניפוח הוויכוח קצר המועד ביניהן.
אז החלטנו לשנות את הנושא, ולדבר על התחרות הצפויה בשוק הבלוגים הישראלי עם כניסתם של מתחרים נוספים בתחום (גוגל בלוגר, וואלה sphere וכו’), הוספנו את חנית כהן כנציגת פלטפורמת הבלוגים העצמאית הגדולה בישראל, וביימנו צילום שבו שלושתן מנסות לשכנע בלוגר לעבור לקהילה שלהן.
רבים מהדברים שיכולים היו להשתבש אכן השתבשו, שלא לדבר על זה שבסופו של דבר המדור נגנז, ואיתו ירדה לטמיון כל ההפקה המתישה (העורך אורן הוברמן ואני שמצאנו משרד פטנטים של תרופות בבניין של כלכליסט ושכנענו אותם לאפשר לנו לצלם שם, והם היו הכי סבלניים איתנו למרות שהשתלטנו להם על המשרד ליותר משעה, הזזנו דברים והפכנו חדרי משרדים לחדרי הלבשה; המפיקה שחף קיהן שגייסה בגדים ונעליים מאיזו חנות; העורך-בדסק איתמר ב”ז, שנודב לתפקיד הבלוגר מושא השכנועים; הצלם עמית שעל שביים בכשרון ואפילו הוציא משרגל העצבנית [ובצדק] חיוך).
שרגל מונה לקט נבחר מהפאשלות בפוסט שפרסמה בנושא, ויש שם גם כמה צילומים שעשיתי מאחורי הקלעים. היא גם מזכירה שהבטחתי לה פיצוי בצורת ארוחת צהריים שטרם התממשה.
דבורית, אני איש של מילתי. תני מקום ותאריך. אילנה וחנית, אתן מוזמנות.






איזה כבר לא.
לנצח.
תודה. אם זה באמת יקרה מתישהו, אני אשמח להצטרף (בתנאי שאתה לא קורא לי יותר “תמיר”. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה)
איזה עומד במילתך ואיזה נעליים. אני עדיין מחכה לארוחה ברפאל.
שחר
אני אומר, אצלי בבית, ואני אעשה פסטה. אני רוצה לראות אותן יורדות עליך.
דרושות בתוקף תמונות נוספות של אילנה (באיכות גבוהה יותר מאלו אצל ולווט)
רן – יש לי פה DVD רלוונטי של “ישראבלוגריות Gone Wild”. כמה אתה מציע?
להחלפה – מדבקות של הזרבובים וירדנה ארזי. בתמורה רוצה כמה שיותר מטבעות של שנקל (יש לי כבר שבעה!)