לכבוד החג, יובל דרור יצא לטבע עם מגדיר צמחים. טעימה:

הופעתם של החצב והנחליאלי מספרת על בואו של הסתיו, העננים האפורים המתקדרים בשמים מדווחים על בואו של החורף, התייבשות האדמה והצטברות מים בנקבי גוף שלא ידעתם שיכולים להפריש אגלי זיעה מצביעות על בואו של הקיץ, ויציאתו של ראש הממשלה לחופשה מכריזה כיום כי אביב הגיע, פסח בא.

עיון במגדיר הצמחים מגלה כי ראש הממשלה, הפוקע אל טיול ונופש עם בוא האביב וחג הפסח, מוכר בישראל בכמה גוונים, צבעים וצורות. בעבר פרחה בארץ “משפחת המשפחתן”. המשפחתן אינו פורח בפומבי בחג הפסח, אלא רק באזור אחד בדרום הארץ, המכונה “החווה”. שם, לצד משפחתו הגרעינית, הוא מפציע לנופש קל בזמן החג. ככל הידוע, המשפחתן אינו פורח עוד בארץ ישראל, ויש הטוענים כי מדובר בזן נכחד.

רפי מן כותב בזכות “ישראל היום” ונגד הקמפיינים הלכאורה אידיאולוגיים שמנהלים נגדו המתחרים. טעימה:

פועלי כל העולם כבר לא מתאחדים, אבל העורכים דווקא כן. כך קרה באחד מימי השבוע שעבר, כשהמוזה ירדה לשלושה רחובות בתל-אביב. ברחוב שוקן בדרום העיר ריחפה המוזה לדסק “הארץ”, נגעה קלות בכתפו של עדן לנג, עורך עמ’ 7, ולחשה לאוזנו שכאשר נכתב בטקסט של מזל מועלם שנתניהו החליט לדחות את ההצבעה במרכז המפלגה, יש לתרגם זאת לשפת הכותרות כ”נתניהו התקפל”. אחר-כך ריפרפה בכנפיה ודילגה לעוד שני דסקים ברחבי העיר. כך, מעשה פלאים קופירייטרי, באה לעולם ברחוב מוזס הכותרת “ההתקפלות הלילית של נתניהו”, וברחוב קרליבך “נתניהו שוב מתקפל”.

זו היתה תזכורת, ולא בפעם הראשונה, מדוע טוב ש”ישראל היום” בא לעולם. כשכל העיתונים המובילים במדינת ישראל לא רק מתנבאים בסגנון אחד, אלא מקישים בצוותא על המקלדת ברוחה של אסוציאציה זהה, חשוב שנשמע גם קול אחר. זה טוב ובריא למרחב הציבורי, לחמצן התקשורתי שאנחנו נושמים.

לטור המלא >>

בראש עמוד 25 של “ישראל היום”, במסגרת מדור חדשות החוץ של העיתון, מדווח בועז ביסמוט על סערה שפרצה בעקבות הופעתה של אשת הנשיא הצרפתי קרלה ברוני לארוחת ערב רשמית בשמלה ללא חזייה. “כבר כמעט שבוע עבר מאז אותה ארוחת ערב, אבל עיתוני העולם מסרבים להירגע”, מעדכן ביסמוט בידיעה המרכזית של העמוד, ידיעה שמעליה תצלום [GettyImages] של ברוני בשמלה מעוררת המחלוקת (כיתוב התצלום: “הדמיון עבד שעות נוספות”).

גם ביסמוט עצמו, כך נדמה, טרם נרגע. לא מהופעתה של ברוני בלא חזייה, חס וחלילה. ביסמוט אינו עיתונאי צהוב המחפש ריגושים בגזרתה המצודדת של אשת נשיא צרפת. בתור מי שקורא באופן שוטף את מיטב הפרסומים בעולם, עורך חדשות החוץ של “ישראל היום” טרם נרגע מההתלהבות שסחפה את התקשורת העולמית.

בידיעה שהכין ל”ישראל היום” הוא אינו שואל “או לה לה היכן החזייה?”, אלא מציין כי כותרת בנוסח זה הופיעה במה שהוא מכנה “הצהובון הבריטי ה’סאן’”. בהמשך מצטט ביסמוט שורות מפתח שהופיעו גם בכלי תקשורת אחרים וכדי שאיש לא יחשוב לכנות את “ישראל היום” צהובון בשל התעסקות עורך מדור החוץ שלו בשדיה של אשת נשיא צרפת, מציין ביסמוט כי “אפילו השבועון הרציני ‘לה נובל אובזרבטור’” הקדיש כתבה לשמלת ברוני.

לסיום מדגיש ביסמוט כי “ביום שישי הכתבה הכי פופלרית באתר של רשת החדשות הצרפתית LCI (הסי.אן.אן של צרפת) עסקה בשמלה של ברוני – הרבה יותר פופולרית מזו שעסקה במהומות ביוון”. הייתם מאמינים? יותר אנשים מתעניינים בפטמות של קרלה ברוני מאשר בפשיטת הרגל האפשרית של חברת האיחוד האירופי. ביסמוט מאמין, ומיישם. האם הפופולארית של הכתבה ב”ישראל היום” על השמלה של ברוני תעלה על הפופולאריות של כתבת העיתון על המהומות ביוון? אין אפשרות לדעת כיוון שעורך חדשות החוץ לא מפרסם הבוקר ידיעה על המהומות שהתרחשו בסוף השבוע ביוון. למעשה, גם ביום שישי האחרון לא פורסמה ידיעה במדור על המשבר שמאיים להכריע את המדינה. דפדוף אחורה לגיליון “ישראל היום” מיום חמישי האחרון מגלה שאמנם גם בו לא נכתב במדור חדשות החוץ על הצרות של יוון אך לעומת זאת נמצא מקום לידיעת תצלום תחת הכותרת “לטשו עיניים” – במרכזה עמדה אשת נשיא צרפת, קרלה ברוני, שהופיעה לארוחת ערב רשמית בשמלה צמודה ללא חזייה.

• פורסם בסקירת העיתונות של העין השביעית. לסקירה המלאה >>

This post in English >>

מיכל רשף נמצאת כאן

שני מוספי סוף-השבוע הנפוצים במדינה, “7 ימים” ו”ישראל שישבת“, מפרסמים הבוקר ראיונות עם שחקן הכדורסל עמרי כספי, לקראת השתתפותו במשחק האול-סטארס של ליגת ה-NBA. ההשוואה בין השניים מלמדת על הדרך הארוכה שיש ל”ישראל היום” לעשות בטרם יוכל להתחרות כראוי ב”ידיעות אחרונות” במישור המערכתי, ולא רק במספר העותקים המודפסים.

ההבדל בולט כבר ממבט ראשון. המערכת המשומנת היטב של “7 ימים” [עורך: גדי בלום] שיגרה לסקרמנטו את יניב חלילי, כתב העיתון בארה”ב, יחד עם צלם עיתונות. ב”ישראל שישבת” [עורך: אהרון לפידות] שיגרו את כתב הספורט רונן דורפן בגפו, והעיתון בחר לעשות שימוש בתצלומי סוכנות צילום. הראיון של חלילי מקיף, כולל ציטוטים רבים מפי כספי, מאזכר ביקור קודם של הכתב אצלו ומתאר ביקור בביתו. הכתבה של דורפן כוללת ראיון מוגבל בהרבה בהיקפו, וכדי לפצות על כך מובאים בה ציטוטים רבים מפי גורמים אחרים בקבוצה. מטבע הדברים, הכתבה של דורפן מוטה יותר לעיסוק במימד הספורטיבי, בעוד שהכתבה של חלילי עוסקת יותר בעומרי כספי “התופעה”. ועוד הבדל אחד – הראיון ב”7 ימים” הוא כתבה אחת מתוך שלל כתבות במוסף עשיר בתוכן, שבקושי זוכה לאזכור על השער. הראיון ב”ישראל שישבת” קודם אתמול בהפניה שהופיעה בשער העיתון והופך הבוקר לכתבת השער של המוסף, שמשמש בו בזמן מוסף מגזיני ומוסף בידור.

כדי ש”ישראל שישבת” יהפוך לתחליף ראוי ל”7 ימים”, שלא לדבר על תחליף ראוי ל”7 ימים” ו”7 לילות” גם יחד, על המוסף להשקיע הרבה יותר כסף, יוזמה ומחשבה מכפי שנראה שהוא משקיע כיום. לרוע מזלו של “ידיעות אחרונות”, ייתכן כי הציבור הישראלי יקבל את “ישראל שישבת” כתחליף מבורך גם אם לא יהפוך לעולם לתחליף ראוי.

• פורסם בסקירת העיתונות של העין השביעית. לסקירה המלאה >>

שלדון אדלסון, מו”ל ישראל היום, בטקס פרסי העיתונות של אגודת לדעת. צילום: העין השביעית The7Eye.org.il (רשיון cc-by-nc-sa)

האלכסונים והעיתון האובייקטיבי // זה סופי: “ידיעות אחרונות” הוא הנמסיס החדש של הימין, ומי שכיכב בנאומיהם של שלדון אדלסון ועמוס רגב מ”ישראל היום” בטקס פרסי התקשורת של אגודת לדעת. היה הוגן ומאוזן // אורן פרסיקו // 07/02/2010

עיתונאי “ידיעות אחרונות” גד ליאור בטקס פרסי העיתונות של אגודת לדעת, שם קיבל פרס בתחום העיתונאות הכלכלית.

האלכסונים והעיתון האובייקטיבי // זה סופי: “ידיעות אחרונות” הוא הנמסיס החדש של הימין, ומי שכיכב בנאומיהם של שלדון אדלסון ועמוס רגב מ”ישראל היום” בטקס פרסי התקשורת של אגודת לדעת. היה הוגן ומאוזן // אורן פרסיקו // 07/02/2010

הפורטל החרדי “אתרוג” נסגר בדצמבר אשתקד בעקבות דרישת הרבנים, ודיווח כי

אין מה לעשות, ידידים יקרים. היצר הרע השוכן על שלל טלפיו ברחבי האינטרנט, יוותר כרגע ללא תשובה הולמת. אך בכוחם של גדולי ישראל תתחזקו גם אתם, ובטוחים אנו שתצליחו להתנזר לחלוטין מפגעי הרשת, גם ללא העזרה אותה הושטנו אנו לכם בשנה החולפת.

עכשיו הוא חזר לרשת בשם חדש, “טוג”, למרות ש:

העיסוק באינטרנט מעצם טבעו כרוך בהסתייגות מובנת של כל יהודי באשר הוא. בעצם, גם העיסוק בכלל בעתונות ובתקשורת המונים, לא היה מעולם דבר ברור מאליו. ההיפך הוא הנכון. החרדים לדבר ה’, הדירו מאז ומעולם את עיניהם מלשזוף כתבי עת שהתפרסמו מזמן לזמן. לא תמיד בגלל תכנים רעים שהשתרבבו בהם, אלא בגלל עצם העיסוק בהבלי העולם, שעניינו היה רחוק ממושגי חייהם עד לזרא.