אינדוקטרינציה בגינה
פוסט של אורית גולן
הספר “חתונה בגינה” מאת ד”ר מירי צללזון (הוצאת עזריאל ניצני, באר-שבע) נכתב ב-1989, אך גם כיום, בשנת 2010, הוא מוצג כספר העוסק בסובלנות ורב תרבותיות ואף נלמד בקורסים העוסקים בנושא זה. יש לי הרגשה שמשהו בהנהלה פספס את השיעור על סובלנות בין המינים ואיזה קורס מגדר אחד או שניים.
מדהים לגלות איך עדיין בשנת 2010, הילדים שלנו מתחנכים על פי מסורת יהודית שאופיינית יותר לטוביה החולב. מדהים עוד יותר לגלות שאישה בעל תואר ד”ר לספרות בוחרת ללמד תכנים חשובים וחינוכיים בראייה שוביניסטית ועיוורת מגדרית.
מדוע האחיינית שלי צריכה להיחשף בקניון המקומי להמחזה של הספר, טלנובלה סוחטת דמעות ובה עגבנייה צריכה לחוות ניכור משפחתי וחברתי ולהתמודד עם ניסיונות שידוך שנכפים עליה על ידי משפחתה הפטריארכאלית? האם היא מספיק מודעים לעצמה וכוחה בכדי להבחין בטקסט שוביניסטי ומפלה? האם קהל היעד של הסיפור בכלל מבין מושגים כגון חתונה, שידוך, בחירה חופשית?
מקריאת הסיפור לא ניתן שלא להבחין בסמלים המצויים בו. העגבנייה העגולה, הבשלה ובעלת השפתיים האדמוניות חייבת שידוך. הרי לא יתכן שהיא תהיה לבדה ותצליח להתמודד עם העולם כרווקה. אך האם מישהו ישאל אותה במי היא מעוניינת? לא בגינה של ד”ר מירי צללזון. שני סמלים פאלים בדמות גזר ומלפפון יקבלו את ההחלטה עבורה.
הם לא ישנו יומיים עד שימצאו פתרון לבעיה. אך מיהי אותה עגבנייה? מה אנחנו יודעים על אופייה, תחביביה, תחום עיסוקה, למעט שהיא “יפהפייה”? היכן הם הוריה של העגבנייה? מדוע הסבא וחברו הם אלה שמחליטים בדבר? ואת מי הם מנסים לשדך לה? בעל חכם (בצל), חזק (תפוח אדמה) או יפה (הפלפל).
כמובן שהעגבנייה, המתנגדת לשידוך, יכולה להגיב בדרך היחידה שבה נשים מגיבות – בבכי. טיעוניה הם טיעונים “נשיים”: היא לא מעוניינת בבצל בגלל ריחו, בפלפל כי הוא מפונק ובתפוח האדמה כי הוא משמין (!). לא ציפינו הרי שיושמו בפיה טיעונים אינטליגנטיים יותר. לבסוף בוחרת העגבנייה ב”ילד הרע”, יוצא הודו, החציל, המתואר כמוזר (אויה! אפילו באוזנו עגיל!) אך כמו כל גבר טיפוסי הוא לא צריך יותר מ”חיוך מזמין” כדי שיסכים להצעה.
בדרך פלא, העגבנייה מצליחה לעמוד מול מקבלי ההחלטות (והשכונה הרכלנית בה היא מתגוררת) ולשכנע בזכות בחירתה. השכנוע איננו מתוקף זכותה לבחירה אישית אלא מתוקף ייחוסו המשפחתי של החציל. בישראל 2010 קשרים ויחוס משפחתי עדיין חשובים. טוב שלפחות הסכימו למחול על מוצאו המזרחי.
סיפור כזה לא יכול להסתיים סתם ככה ב”והם חיו באושר ועושר”. ילדי ישראל חייבים להבין את חשיבות הנישואים כדת וכדין, הכיפה, החופה וכמובן – הולדת ילדים תוך שנה (מקסימום). כולי תקווה שהשורה “גַם אֶצְלֵנוּ כָּאן זֶה תָמִיד יָכוֹל לִקְרוֹת…” לא תתממש, ונשים יוכלו לקבל בעצמן החלטה עם מי להיות בקשר זוגי, אם בכלל.
אורית גולן היא פסיכולוגית וכותבת בלוג על אפליה מגדרית בפרסומות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
